רומנטיקה

הרקע לצמיחת התנועה הרומנטית

זרם מחשבה ותרבות שצמח באירופה מסוף המאה ה- 18 ועד לאמצע המאה ה- 19. מקור השם רומנטיקה במילה הלטינית רומנסה- סיפור האגדות של ימי הביניים.

התנועה הרומנטית קמה כתגובה נגד הניאו-קלאסיקה. המאפיין המרכזי ברומנטיקה הוא הרגש שמשחק תפקיד חשוב יותר מהתבונה. הבריחה אל הרגש היא תגובה בלתי נמנעת לרציונל השכלתני של הניאו-קלאסיקה.

הגישות השתנו – הרומנטיקנים העריכו את הגישה האנושית יותר, את הגישה הרגשית והציגו ביצירותיהם הבעת רגשות ורצון לעורר רגשות אצל הצופים. האיפוק הניאו-קלאסי הפך אצלם לסערת רגשות, שבאה לידי ביטוי בכל דרך אפשרית. השאיפה של האמנים הרומנטיים אל הטבע כמות שהוא הייתה תגובה נגד התיעוש הגובר והולך של התרבות המערבית.

כמו הניאו-קלאסיקה, כך גם הרומנטיקה שואפת אל חיי היוונים העתיקים, אך רואה בהם את השמחה התמימה שהייתה לפני השתלטות ההיגיון והשכל. לדעתם היוונים בעת העתיקה חיו חיים מאושרים, כי הם השתלבו בטבע כפי שהוא, ולא ניסו להשליט בו את השכל האנושי כפי שעשו זאת הניאו-קלאסיקנים. הרומנטיקה מדגישה את ראיית העולם הילדותית חסרת ההיגיון.

האמן הרומנטי השתוקק לחיבור עם טבע, לכן בציורים רומנטיים רבים מופיעות תמונות נוף, חורבות של מבנים ונופי טבע נוראיים ואינסופיים המדגישים את חולשתו של האדם ומעשי ידיו, אל מול כוחו הנורא של הטבע הנשגב. השאיפה הייתה לחדש את הקשר עם הטבע משום שזאת הדרך היחידה להתמודד עם החיים הקשים.

האמנות האמיתית לדעת הרומנטיקנים היא האמנות המתבוננת בטבע על כל זוועותיו, ולא האמנות המסתירה את זוועות העולם והקיום, כפי שעשו זאת האמנים הניאוקלאסיים. לפיכך, מתייחסת הרומנטיקה אל מוטיבים של הטבע הכוללים:

1. הטבע הסובב את האדם – זה מתבטא בציורי נוף (לעיתים האדם שבתוכו הוא משני, או לעיתים בכלל אינו מופיע והנושא הוא הטבע עצמו).

2. טבע האדם – תיאור האדם על כל חולשותיו ורגשותיו (אדם בצערו, אדם באכזריותו, אדם בשיגעונו).

ציורי הנוף – אחד המאפיינים של הציור הרומנטי הוא ציורי הנוף. התנועה הרומנטית ראתה בנוף את התגלמות הנשגב האלוהי – בטבע קיימת ישות נשגבת, אינסופית, אלוהית, מכאן נהייתם אחרי הדת, המיסטיקה והרגש. על כן הנושא המרכזי בציור הרומנטי הוא הטבע בכל הדרו וכוחו הנורא, שהודגש אצל אמנים בגרמניה ובאנגליה.

טבע האדם – לעומת האדם האידיאלי של הניאו-קלאסיקה, שאינו חושף את רגשותיו, שהאיפוק שולט בו גם במצבי הקשים ביותר, הרומנטיקנים בקשו לתאר את טבע האדם. האדם הוא אנושי, ומטבעו הוא בכל רגשות, הוא חווה מצבים שונים כמו פחד, דאגה, סערת רגשות, עצב וכו. את האדם אם כן צריך לתאר על כל חולשותיו האנושיות. טבע האדם בא לידי ביטוי ביצירותיהם של אמנים בצרפת. הם הציגו את האדם על כל חולשותיו ועסקו אף בתכונות האפלות ביותר של האדם בסצנות אכזריות של טבח, הרג, אלימות, ייאוש ותבוסה, מתוך התמכרות ליצר ההרס.

התנועה הרומנטית לא הייתה אחידה והתפתחה באופנים שונים באירופה. כיוון שאין שיטה שכלתנית אחת המתווה את הדרך, הופך האמן הרומנטי לאינדיבידואל מובהק, פרוש מהחברה ומתמודד לבדו מול נפשו והטבע הסובב אותו. לפיכך אי אפשר לתאר את האמנות הרומנטית כמקשה אחת של מאפיינים כמו בניאו-קלאסיקה.

נקודות משותפות בין הרומנטיקה לניאו-קלאסיקה:

1.שתי התנועות דוגלות בציור המתחיל מהתבוננות בטבע.

2. שתי התנועות יוצרות בסופו של דבר ארגון חדש של הטבע ואינן מעתיקות אותו

3. שתי התנועות מתרחקות מחיי היום יום, ושואפות אל אידיאלים נעלים של החברה ומצב קיומי.

הבדלים בין הניאו קלאסיקה לרומנטיקה.

רומנטיקה                                                      ניאו קלאסיקה

מתייחסת אל הטבע כמקור השראה                   עושה אידיאליזציה של הטבע על פי

בלבד, ורואה בנפש האמן חלק חשוב                  חוקים מוגדרים מראש.

של היצירה

מחפשת אחר אושר נשגב, ואינה יודעת              אידיאל מתבסס על מערכת חוקים

את הדרך למצוא אות. כלומר: יש                      חיצונית בלבד, לכן הוא ניתן להגשמה.

אידיאל אבל לא ניתן להגשימו.

הגישה הרומנטית באמנות

גישה רגשית – פאתוס – הציור אמור להביע רגשות ולעורר רגשות אצל הצופה.

גישה אנושית – האדם מתואר על כל חולשותיו האנושיות, הוא נאבק עם כוחות גדולים ממנו בטבע, ועם נפשו.

העבר – כמיהה לחזור אל ערכי העבר והגעגועים לימים מפוארים יותר בעבר (בגרמניה

ריאליזם – התיאור הוא ממשי ולא ייצוגי.

פנטזיה ואקזוטיקה – אווירה של עולמות רחוקים ומעניינים, המסתורין שבעולמות רחוקים (בצרפת

מאפייני הסגנון הרומנטי:

נושאים עיקריים: ציורי נוף, נושאים פוליטיים וחברתיים תוך התייחסות לאלגוריות ספרותיות.

הקו מרוכך וזורם עם תנועת גוף האמן

שימוש בצבעוניות מטושטשת ומעורבבת. הטשטוש יוצר דרמה ומסתורין. הגבולות בין הצבעים אינם מוגדרים ומתערבבים זה בזה.

קולוריט – מיזוג בין צבעים חמים וקרים

צבעוניות עזה – תואמת את הרצון להביע רגשות

אוריינטליזם, פנטזיה ואקזוטיקה – עולמות אקזוטיים רחוקים (מן העבר או בהווה).

פריצה אל מחוץ למסגרת התמונה.

התנועה הרומנטית התפתחה בדרך שונה בגרמניה, אנגליה וצרפת. בכל מקום הודגש היבט רומנטי אחר, והציור עוצב בהתאם. לפיכך מאפייני הסגנון אינם מופיעים בכל היצירות, אלא מותאמים לאופי הסגנון שהתפתח באזור מסוים.

ציירים רומנטיים

גרמניה – קספר דוד פרדריך, 1774-1840

צייר נופים גרמני, נחשב לאחד מגדולי הציירים הרומנטיים. תמונותיו מתאפיינות בתיאורי טבע בעלי עוצמה רוחנית ושקט שלפני או אחרי הסערה. דמויות האדם בציוריו קטנות ונבלעות בנוף העוטה אור אביך וערפילים. אווירת דכדוך מאפיינת את רוב ציוריו והוא מרבה להשתמש בצבעי סגול וכסף קרים, באור וצל המבטאים את המלנכוליה בה היה שרוי לקראת סוף ימיו בהם היה בודד וחסר כל. הטבע בציוריו כמו קם לתחייה ומביע תכנים רגשיים וסמליים עמוקים.

אנגליה – ויליאם טרנר, 1775-1851

צייר נופים בריטי מחשובי ציירי הנוף במערב. טכניקת הציור שפתיח הייתה ללא תקדים והשפיעה רבות על אמני המופשט של המאה ה- 20. בצעירותו התעניין ולמד את ציורי הנוף ההולנדיים מהמאה ה- 17. בסגנונו הבוגר צייר נופי ים והרים המצטיינים בתחושת תנועה ודרמטיות. למרות הביקורת שספג על ציוריו, היו פטרונים שראו בו גאון עוד בחייו, בעזרתם הכלכלית יכול היה להמשיך וליצור ללא תלות בממסד.

ספרד – פרנצ'יסקו גויה, 1746-1828

צייר ודפס ספרדי. פרסומו הראשון היה בזכות הזמנה שקיבל מבין המלוכה הספרדי למתווים עבור שטיחי קיר גדולים. בשנת 1786 היה לצייר החצר הרשמי של מלך ספרד. ורבים מציוריו מתארים פורטרטים של בית המלוכה. ב- 1792 חלה והפך חרש לחלוטין. מחלתו שינתה את סגנונו שהפך לאישי ומסוגר – בציוריו החלו להופיע דימויים השאובים מן הדמיון, בדרך כלל מזעזעים וקודרים. בימי הפלישה הצרפתית לספרד, סלד גויה מאכזריותם של הפולשים ויצר יצירות מחאה כנגדם. בסגנונו משולבים יחד אלמנטים של ריאליזם, קריקטורה, פנטסיה ואקספרסיביות.

צרפת – תיאודור ז'ריקו, 1791-1824

צייר צרפתי, נחשב לאבי הרומנטיקה בצרפת. סגנונו היה מושפע ממיכלאנג'לו ומאמנות הבארוק (מאה 17). סגנון הציור של ז'ריקו ואופן חייו הפכו אותו לאב טיפוס של אמן רומנטי. כל חייו היה שבוי בקסמם של תיאורי הרס ואבדון. לקראת סוף חייו שהה במחיצת חברו הפסיכיאטר דר' ז'ורז'ה, ורשם עבורו מספר סקיצות בצבעי שמן של חולים לא שפויים. מוטיב הסוסים במצבי דהירה חוזר בציורים רבים שלו. הוא מת בגיל 33 לאחר שנפל מסוס דוהר.

צרפת – איז'ן דלקרואה 1798-1863

צייר צרפתי, הושפע מרובנס (אמן המאה ה- 17, שצייר ציורים חושניים, מלאי צבע וחיים) ומז'ריקו. הוא צייר נושאים רומנטיים אך הטיפול בדמויותיו נטה יותר לסגנון הקלאסי, שליווה אותו כל חייו. יצירתו הייתה מושפעת מסופרים רומנטיים בני התקופה: שייקספיר, ביירון, סקוט. נסיעתו לצפון אפריקה שינתה את סגנונו והוסיפה לו מוטיבים אוריינטליים (מזרחיים) ומוסלמיים. הוא נחשב ליריבו ומתחרהו של אנגר. ציוריו עסקו בנושאים פוליטיים-חברתיים, נושאים הלקוחים מן הספרות ותיאורי אקזוטיים מאפריקה.