רקע התקופה
המאה ה- 19 הייתה תקופה של מרידות ומהפכות, של התעוררות והתנגשות בין אידאות חדשות לישנות. בצרפת התחוללה המהפכה הצרפתית שהביאה לשינויים פוליטיים, חברתיים וכלכליים.
בתקופה זו הבשילה המחשבה החופשית והחלו להישמע קולות נגד העוול החברתי כלכלי, והחלה תופעה של חיסול או הגבלת שלטון המלכים והאצולה, לטובת צורות ממשל המבוססות על חוקה. בפני המעמד הבינוני והמעמד הפשוט – העובד, פתחו אפשרויות לתפוס עמדות שלפני כן היו של האצולה בלבד, אזרחים פשוטים אלה החלו לדרוש שוויון זכויות ללא הבדל של מעמד חברתי או כלכלי.
המהפכה הצרפתית נתנה דחיפה עצומה להתעניינות בהיסטוריה היוונית והרומית, ובעלילות גבורה מן התקופה הזאת. מהפכני צרפת אהבו לראות עצמם כיוונים ורומאים שבאו שוב לעולם, הם הרגישו שהם חיים בעידן של גבורה וכי המאורעות המהפכניים של זמנם ראויים להיות מתועדים בציור ובפיסול לא פחות מהמאורעות של יוון ורומא.
האמנים בני תקופת המהפכה ראו עצמם בני חורין לבחור להם נושאים ככל העולה על רוחם בין אם זה מאורע מן ההיסטוריה או מאורע מההתרחשות בזמנם. זאת הייתה התנתקות מן המסורות האמנותיות הישנות שרובן עסקו במאורעות הקרושים בדת, הלקוחים מכתבי הקודש ומאגדות על קדושים. היה זה חידוש רב משמעות בתקופה זאת.
חידוש נוסף היה בתחום הלימוד. במסורת הישנה נלמדו מיומנויות האמנות בסדנאות של ציירים ופסלים שלימדו את תלמידיהם את הידוע להם. כך נמשכה מורשת של השפעות אמנותיות מדור לדור. ואילו בעידן המהפכות, בסוף המאה ה- 18, נוסדו אקדמיות בהן לימדו את האמנויות כמו כל מקצוע אקדמי אחר. זוהי גישה חדשה המעלה את האמנות לדרגה אחת עם שאר המדעים הנלמדים באקדמיה.
האקדמיה הייתה נתונה תחת אפוטרופסות מלכותית שקבעה את דרכי הסגנון האמנותי. כלומר, הציור נלמד על פי סמכות רשמית, ובחסות ממלכתית ערכו תערוכות שנתיות בהן הציגו את יצירותיהם באולמות גדולים שנקראו – "סלון". אמנים שלא פעלו לפי הדרישות הרשמיות של האקדמיה, נדחו וכמובן שלא הוצגו בתערוכות הללו.
מורי האקדמיה לציור דחקו בתלמידיהם הצעירים שילמדו בשקידה את יצירות המופת של העבר, של האמנות הקלאסית של יוון ורומא – לכן התנועה האמנותית החדשה נקראת "ניאו-קלאסיקה"- חזרה את האמנות של התקופה הקלאסית העתיקה.
אוצר ידיעותיהם של בני המאה ה – 18 על הציור והפיסול בעולם הקלאסי התעשר באותה תקופה בין השאר בזכות החפירות הארכיאולוגיות (בעיקר בפומפיי וסביבתה) שהציגו תגליות מרשימות של ציור, פיסול, ריהוט וחפצים קלאסיים שונים שהפכו להיות דבר שבאופנה.
האמנות הקלאסית נלמדה מתוך שרידיה של אמנות העולם העתיק, של הציור והפיסול היווני והרומי. קמו חוקרי אמנות אשר שיבחו את האמנות הקלאסית והטיפו לחקות אותה. אחד מהם היה החוקר הגרמני יוהן ווינקלמן. האמנות הקלאסית הנערצת הפכה לקנה מידה שעל פיו נדרשו לשפוט את היצירה האמנותית.
מאפיינים סגנוניים של האמנות הקלאסית היו: אידאליזציה, איפוק, אתוס, קנה המידה הנכון בתיאור גוף האדם (1:7), התיאור הנכון של האנטומיה, שרירים, ליטוש החומר ואיזון.
מאפייני הסגנון הניאו-קלאסי:
הנצחה: של אירוע מהעולם העתיק המתבטאת באימוץ נושאים ומודלים מהעולם הרומי והיווני העתיק. שאיפה להחיות את הערכים הישנים של רצינות, מוסריות, סדר, איפוק ואידאלים.
אידאליזציה: עיצוב דמויות לפי הקאנון הקלאסי, דמויות מושלמות מן המציאות, הבעה מאופקת גם אם הנושא מתאר רגע סוער.
גישה שכלית: הציור מתוכנן מתוך כוונה שיהיה מאוזן וברור. כל הסיפור נמצא ביצירה ואינו חורג ממנה. לשם כך מגייס האמן את כל האמצעים האמנותיים המעמידים את הדמויות קרוב לצופה ויוצרים קשר ישיר עם הנושא.
גישה הרואית: תיאור מעשה של שליטה כל יכולה של הגיבור הבריא והחזק בעל שליטה עצמית וקור רוח עם בטחון עצמי הקורן מן התמונה. הנושאים מתארים אירועים שיש בהם גבורה עילאית כדגם שיש לחקותו.
סגנון קלאסי: יש רצון לחזור אל התיאור הקלאסי של יון ורומא, ולכן יש הקפדה יתרה על הצורה והרקע המעוצבים על פי הקאנון הקלאסי של העולם העתיק. הדמויות מופיעות במישור הקדמי של היצירה ומובדלות מן הרקע בצבעוניות וע"י האור המדגיש אותן. כל הפרטים הנחוצים נמצאים ביצירה.
תיאור נכון: דמויות פלאסטיות (נפחיות) עם פרטי גוף, שרירים, המחושבים לפי נתונים מתמטיים.
קוויות: חשיבות הרישום ובניית האלמנטים המצוירים בדייקנות ותחומים בגבולותיהם.
איזון: הקומפוזיציה מאוזנת, חלקיה השונים מעוצבים כך שהאלמנטים השונים מאזנים זה את זה.
איפוק: הדמויות מאופקות גם כאשר ההתרחשות דורשת סערת רגשות.
ליטוש: משיכות המכחול מלוטשות, אין טביעת יד האמן. הטכניקה שנלמדה באקדמיה דגלה בביטול מעורבות רגשית של האמן, ושאיפה לנאמנות לחוקי הציור.
צבע לוקאלי: אין כיתמיות חופשית, הצבעים תחומם בדייקנות בגבולות האובייקטים ואינם מתערבבים זה בזה. לוח הצבעים מצומצם.
אמנים ניאו קלאסיים:
ז'אק לואי דוד
אוגוסט דומיניק אנגר
אנטוני קנובה
ז'אק לואי דוד, "שבועת האחים ההוראטים" שמן על בד, 1784
הנושא: אירוע מההיסטוריה הרומית. סכסוך בין עמי העיר רומא ואלבא לונגה איים להתפתח למלחמה. הוחלט שכל צד ישלח שלשה לוחמים להילחם למען עירם. בציור מראה דוד את שלשת האחים ההוראטים – בניו של הראציוס מרומא, שנבחרו לצאת למלחמה. הם נשבעים לפני אביהם להקריב את חייהם למען עירם. האב משביע אותם להילחם במשפחה היריבה, אולם המשפחות קשורות בינהן בקשרי נישואין. בצד יושבות האחיות והאם, הן בוכיות ואבלות משום שבעליהן ילחמו עם אחיהן, והתוצאות תהיינה – איבו בעל או אח.
המסר: דוד מעוניין להעביר את המסר שטובת המדינה עדיפה על שיקולים אישיים ומשפחתיים. דוד כשותף לרעיונות המהפכניים ערב פרוץ המהפכה הצרפתית, מודע לבעיית המלחמה שעתידה לפרוץ בין האזרחים בצרפת, לכן הוא מבקש להחדיר רוח פטריוטיזם ואת צדקת מלחמת האחים. הוא עושה זאת באמצעות סיפור מן ההיסטוריה הרומית.
כאשר דוד צייר את היצירה, כבר עמדה המהפכה לפרוץ, והציור מתייחס אליה באופן ישיר וברור כגורם מחנך המעודד את רוח הלחימה למען המהפכה.
מאפיינים ניאוקלאסיים:
הנצחה – דוד מנציח סיפור מההיסטוריה הרומית בתיאור מבוים כמו בתיאטרון, הדמויות ייצוגיות ומוצבות במישור הקדמי של התמונה, על מנת להשיג את אפקט ההשפעה המיידית על הצופה, ועל מנת לקרב את הצופה לדמויות שמהוות דוגמה לחיקוי. האירוע קשור לביטויי הפטריוטיזם בציור הניאוקלאסי – האחים הנשבעים להקריב את עצמם למען עירם למרות האובדן המשפחתי.
אידיאליזציה – בולטת השאיפה לשלמות בדומה לאמנות הקלאסית, מכאן ממדי האדם והפרופורציות האנושיות המחושבות על פי הקאנון הקלאסי – כל חלק מהגוף נגזר ממידת הראש. ממדים אלה הם אידיאליים ואינם קיימים במציאות, אך הם יוצרים אשליה של ממדים טבעיים בגלל ההרמוניה שבין מרכיבי היצירה. הדמויות מתוארות בתנוחה מלאכותית תיאטרלית מבוימת, על הצד הטוב ביותר שלהם – הם יפים ומושלמים, מאופקים ביחס לשריריהם המתוחים, הנשים בצד מייצגות את הצד הרגשי, הן בצד, בצל, אך למרות אבלן הכבד הן מאופקות.
קומפוזיציה – מעוצבת על פי גישה שכלית, הציור מתוכנן בכוונה שיהיה מאוזן וברור על מנת שהמסר יעבור באופן הבהיר ביותר. הקומפוזיציה סגורה ובה כל חלקי התמונה ומרכיביה נמצאים בתוך הפורמט ואינם פורצים מתוכו. כל הדמויות פונות למרכז ואינן פורצות מעבר לגבולות הציור. דוד מתכנן את הדמויות במרכז היצירה. ומתאם להן את קשתות המבנה והארכיטקטורה שמאחור. כל האירוע מתומצת ומוכנס לתוך התמונה: האב, הבנים והנשים הבוכיות – מוסרים את כל המידע הדרוש לפענוח היצירה ולכן יש סגירות של היצירה.
צבעוניות – הצבע לוקאלי, נתון בתוך גבולות מסוימים ומשתנה בתוכם מבהיר לכהה, אבל אין לצבעי הסביבה השפעה עליו. האדם נשאר נקי, סטאטי, הגיוני ומסודר. הצבעים משקפים סדר – לאדום יש מסר של שלטון מלוכה. סולם הצבעים מצומצם ויש בו משחק חריף של אור וצל, היוצר מעברים חדים בין התחום הכהה לתחום הבהיר.
תפיסת החלל – החלל רדוד כמו בתפאורת במה. נוצר על ידי פרספקטיבה קווית (מדעית), כאשר קווי הרצפה והאדריכלות יוצרים קווים אלכסוניים דמיוניים המתלכדים בנקודת מגוז אחת בחלק האחורי של התמונה. הכניסה לעומק נחסמת ע"י המבנה הארכיטקטוני המואפל מה שמותיר את הדמויות בחלל הקדמי של התמונה. זווית הראיה היא חזיתית והמתבונן מקבל את כל פרטי האירוע.
ז'אק לואי דוד, "מות מארה", שמן על בד, 1793
הרקע ליצירה – מארה כתב דברי ביקורת מהפכניים של השלטון המלוכני בצרפת. הוא נאלץ לברוח ולהסתתר בביבים ושם קיבל מחלת עור שבעטיה נהג לשהות במי ריפוי באמבט. שם גם נהג לכתוב את רעיונותיו. דוד העריץ את מארה משום שלמרות שנאסר והושלך אחר כך למאסר הוא המשיך לכתוב ולהפיץ את דעותיו המהפכניות (שנגדו את המשטר המלוכני). הוא נרצח בעת ששהה באמבט, ע"י שרלוט רוקדיי, שהייתה מלוכנית והתנגדה לרעיונותיו המהפכניים. היא נכנסה לחדרו באמתלת שווא ואז דקרה אותו בסכין.
הנושא - דוד מתאר את הרגע שלאחר הרצח, לאחר השיא. מארה מת באמבט, מחצית האמבט מכוסה בסדין לבן ועליו כתמי דם. ראשו המת מוטה הצידה ומונח על קצה האמבט. על המחצית השנייה של האמבט מונח לוח עץ מכוסה במפה ירוקה.
ידו של מארה המת מונחת על הלוח ועל צרור הניירות. הוא אוחז בידו מכתב מתאריך 13 ביוני 1793 ובו כתור: "אני שרלוט קורדיי, לאזרח מארה, מספיק שאני מרגישה אומללה כדי שתהייה לי הזכות לטוב לבך" (כלומר היא מבקשת להתקבל על ידו). ידו השניה משתלשלת אל מחוץ לאמבט ואוחזת נוצה. על הארץ מוטלת סכין שבאמצעותה הוא נרצח. בחזית התמונה על ארגז עץ פשוט, דמוי סרקופג מונחים קסת דיו, נוצה, שטר כס ומכתב. על הארגז הקדשה של דוד לידידו: "למארה מדוד".
מאפיינים ניאו קלאסיים:
תיאור נטורליסטי – של הדמות, יש מרקמים מדויקים של עור הגוף, בד, עץ, סכין.
צבעוניות – לוקאלית – צבע המוגדר בגבולות ובקו קונטור (מתאר). הצבע מכסה משטח בעל גוון ועוצמה אחידים. צמצום סקלת הצבעים. קווי מתאר ברורים היוצרים דמות ברורה.
הקפאת הרגע – תיאור הרגע שאחרי האירוע ולא את שיא הדרמה. אופייני לניאוקלאסיקה להקפיא את הרגע שלפני או הרגע שאחרי ולא את שיא הדרמה.
תפיסת חלל – החלל רדוד, בימתי. כל ההתרחשות נמצאת במישור הקדמי של היצירה וקרובה לצופה, דבר המעצים את הקשר האישי לדמות ולהזדהות עמה. זוהי אמנות המגויסת למען המהפכה.
הירואיות – דמותו של מארה מוצגת כקדוש, כישו המת בציורי פייטה. הוא יפה ומושלם, בכך הוא הופך לגיבור שיש לחקותו כדמות חינוכית.
קומפוזיציה – מורכבת ברובה מקווים אופקיים ואנכיים. מאוזנת וסגורה. כל הפרטים הנחוצים נמצאים ביצירה.
אידיאליזציה – תווי הפנים יפים והבעתם שלווה ללא בעת כאב, יש איפוק בתאור המוות למרות האכזריות שברצח, דבר הנוגד את המציאות אבל תואם את הרצון להציג את הדמות במלוא הדרה ושלמותה, בהשפעת התיאור הקלאסי העתיק של יוון ורומא.
תיאור נכון – יש פלסטיות (נפחיות) בדמות מארה ותיאור פרטי גוף, שרירים רפויים כתוצאה מהמוות. הדמות פיסולית, את פניו של מארה צייר דוד על פי מסכת גבס שנוצקה מפניו של הנפטר. תיאור נכון של החפצים. יש מעברים הדרגתיים של אור וצל.
משמעות היצירה על רקע תקופתה.
דוד משתמש באירוע היסטורי ורותם אותו לתועלת המהפכה. הוא מצייר את מארה המהפכן כקדוש מעונה-"מרטיר" של הרפובליקה הצרפתית אשר נפל על מזבח אמונתו.
דוד שאהב את רעיונות הכפכה הצרפתית ופעל למענה, העלה את הפטריוטיזם – אהבת המולדת – עד כדי רצון מות למענה. כך העלה את המוות של מארה לרמה של מות קדושים. בדומה לישו הפך מארה למרטיר (קדוש מעונה), בכך הוא מחנך – שטוב למות בעד הרעיון.
האור ביצירה - האור הרך בחלקה העליון של התמונה יוצר אווירה כשל קדושה, זהו אמצעי להציג את מארה כפטריוט, גיבור מורם מעם. דוד מייפה את אישיותו, הוא מתעלם מעובדות היסטוריות והופך אותו כדוגמה ומופת, בכך הוא הופך את היצירה למחנכת את העם.
זוהי תעמולה בשירות המהפכה- אמנות שמגויסת לקידום רעיונות המהפכה.
אוגוסט דומיניק אנגר "האודליסק", 1814, שמן על בד
אנגר היה תלמידו של דוד ותואם ביצירתו לעקרונות הניאוקלאסיים.
היצירה הזאת היא חוליה נוספת במסורת תיאורי אישה עירומה בתנוחת הסבה שהייתה ידועה בתקופת הרנסנס. זוהי יצירה ארוטית, והרושם שהיא מותירה הוא של עירום לשם עירום ולא דוגמה לאידיאל מסוים או נושא גבורה מסוים. מהבחינה הזאת היא חורגת מן החוקים הניאו-קלאסיים. כלומר, היא חורגת גם מבחינת התוכן גם מבחינת הנושא.
הנושא – האודליסק היא דמות בדיונית של פילגש בהרמון הסולטן התורכי, פרי דמיונם של אנשי המערב שהגיעו למזרח או שדמיונם הוצת מסיפורים מטיילים שהגיעו למזרח. מהיותה דמות דמיונית ופנטסטית, היא מתרחקת מן הנושאים הניאו-קלאסיים שעסקו בהנצחת אירועים הרואיים שיש בהם אלמנט מוסרי וחינוכי.
המאפיינים הניאוקלאסיים:
לעומת הנושא ותוכנו, שמר אנגר על המאפיינים הסגנוניים של התיאור הניאו קלאסי בקפדנות יתרה. הצבע לוקאלי ומצומצם, הליטוש, הנטורליזם, האיפוק, חלל הבמה הרדוד, מונומנטאליות וחשיבות הקו. כל אלו אומצו ע,י האקדמיה כחוקים שיש לצייר על פיהם, על מנת להתקרב ככל האפשר לתיאור הקלאסי של העולם העתיק.
אמצעים אמנותיים:
חשיבות הקו – אצל אנגר בולט הדגם הקווי, נאמר עליו שבציוריו שבע שמיניות הוא הקו. הוא העריך את חשיבות הרישום ובניית הדמות המצוירת בדייקנות מרבית. תנועת הקווים ביצירה היא זו המציינת את התמונה, הוא האמין שהרישום הוא הכול בציור והצבע הוא פחות ערך.
דמות האודליסק בנויה מצורות נקיות ומושלמות, ברישום אנטומי מדויק. גם אם לא רואים את קו הקונטור, הוא קיים בכל הפרטים בציור: בדמות האודליסק, בדגמים של הוילון, בטורבן, המניפה וכלי המיטה.
קומפוזיציה – יציבה, בעלת בסיס אופקי המעניקה סטטיות ויוצרת תחושה של שלווה ושלמות.
ליטוש – משיחות מכחול מעובדות בצורה מלוטשת שאינה מותירה את טביעת ידו של האמן. זוהי טכניקה שנלמדה באקדמיה אשר דגלה בטשטוש המעורבות הרגשית של האמן, ושאפה לנאמנות בחוקי הציור.
השפעת רפאל*(ראו בסוף הקטע) – אנגר העריץ את רפאל צייר הרנסנס (הצייר של האסכולה של אתונה) והושפע מאוד מציורי המדונות של רפאל, עד כדי כך שציטט באחד מציוריו את "המדונה של הסדיה (הכיסא), בה הפנים בנויות לפי אידיאל היופי המושלם, את הטורבן המכסה את הראש ואת המבט המאופק.
חלל במה רדוד – הדמות של האודליסק תופסת את כל המישור הקדמי של התמונה, והחלל האחורי חסום ע"י וילון.
צבע לוקאלי – אין כיתמיות חופשית. הצבעים תחומים בדייקנות בגבולות האובייקטים ואינם מתערבבים זה בזה. לוח הצבעים מצומצם ביותר.
נטורליזם – יש דיוק רב באופן הנחת הצבעים, כך שנוצרים אפקטים אשליתיים של מירקם וחומריות, למשל: הבוהק של בדי המשי, רקמת התרבוש, גוף האודליסק, נוצות הטווס שבמניפה ועוד.
עירום בהסבה: העיסוק בעירום הנשי שייך למסורת הקלאסית ותנוחת ההסבה לקוחה מהעולם היווני הרומי כמו בתיאורי וונוס.
פנים מאופקות: ראש האודליסק מופנה לצופה ומביט בו, אך היא מאופקת ואינה מסגירה את רגשותיה או מחשבותיה.
נפחיות הדרגתית: האור והצל מעניקים אשליה כמו של פסל לגוף האודליסק, כך גם לקמטים של הסדינים והקפלים בוילון מקבלים נפחיות.
אידאל היופי: פניה של האודליסק מעוצבות לפי קנון השלמות שהאקדמיה אימצה מהמורשת הקלאסית.
מונומנטליות: דמות האודליסק שולטת על המישור הקדמי וקרובה לצופה, על ידי תיאור השולט על כל אורך התמונה בצד אחד ועל כל רחבה בצד התחתון, דבר שמעצים את הרושם המונומנטלי של דמות גדולה מן המציאות. אנגר עיוות במתכוון את הפרופורציות של הגוף וצייר אותו ארוך מן הרגיל במציאות, על מנת לתאר אותו בשלמותו.
השפעת רפאל על אנגר
רפאל, הפורנרינה, 1519 אנגר, "רפאל והפורנרינה"
הפורנרינה אהובתו של רפאל (אמן הרנסנס)
אנגר מצייר את רפאל בחברת הפורנרינה בהשראה הציור שלה ע"י רפאל.
